תחילת האביב בצל הקורונה

זו תקופה לא קלה. אף אחד לא הכין אותנו לזה. לא אותנו ולא אף אחד אחר בעולם, מסתבר.

אחרי שחיכינו כל החורף הארוך והקר שיגיע האביב, והימים יהיו בהירים יותר וחמים, הילדות יוכלו לשחק בגינה שלנו עם ילדי השכנים – הפתעה, החורף הזה לא יגמר בכזו קלות! מלבד העובדה שעדיין יורד שלג (אתמול ירד, 25.03.20) ושגם סתם קר, נוספה לנו סיבה טובה להתחפר בבית ולמנוע מגע בין נגה ההיפר-חברותית שלנו לילדי השכנים. וזה באמת קורע לב, לשבת מולה ולהסביר לה שיש וירוס עכשיו, ושמסוכן לצאת לשחק עם חברים, והיא רק בת רבע לחמש, היא עוד לא ממש מבינה מהו וירוס/חיידק. היא רק בוכה, בכי תמרורים, מתכנסת לכדור קטן ומבקשת שאחזיק אותה בידיים כמו גור חתולים. תוך שהיא מרגיעה את עצמה עם האצבע הקטנה שלה.

אחותה הקטנה, גפן, אמפתית מאוד לבכי של נגה וזה מקסים לראות כמה היא מזדהה עמה, ומיד מתחילה לבכות גם. גפן, בת שנתיים לפני שבוע, לא ממש מבינה למה בוכים עכשיו אבל משתפת פעולה. ומהר מאוד יש לי שני גורי חתולים קטנים, אחת עם אצבע בפה והשניה עם מוצץ, ואני מנסה לדבר, להרגיע, לחבק. ולהבטיח שזה יעבור, ועוד יגיע הזמן שבו נוכל לצאת החוצה ולשחק עם השכנים. בראש שלי אני אומרת לעצמי (כנראה שזה כבר יקרה בישראל, עם שכנים אחרים).

גם לנו קשה. אף אחד לא הכין אותנו לשהות אינטנסיבית ללא הפוגה עם ילדינו האהובים, כאשר כל יום מרגיש אותו הדבר. אין כל הבדל בין יום שני ליום שישי, בין יום שבת ליום חול. אני מרגישה שעלי ליצור באופן יזום הבדל בין יום חול לערב שבת, להמשיך להכין את סעודת השבת, ולהדליק נרות שבת על מנת לפחות לציין שהנה – עוד סוף שבוע עומד בפתח, ועוד שבוע עבר עלינו בהסגר מלא. אולי אציע למישל חברתינו האהובה הגרה באזור, לעשות שבת יחד בשיחת וידאו. אני מקווה שהיא תסכים, אל אף היא החליטה בסוף השבוע הקודם לעשות שבת כהלכתה, ללא טלפון נייד כלל ואף אמרה שעבר מוצלח.

אני מרגישה מותשת מהיקף העבודה שנדרשת בבית. הכנה והגשה של 3 ארוחות ביום. פינוי מהשולחן, מדיח, כביסות והכל חוזר מחדש. מין רוטציה מתישה של שגרה שאני לא נרשמתי אליה ולא ביקשתי. היה מספיק קשה להעביר כך יומיים בשבוע (כשאין גן לבנות), ונהגתי להתלונן על כך שאנחנו בארה"ב, ללא משפחה שיכולה לעזור עם הילדים אפילו לכמה שעות. עכשיו זו המציאות במלואה. זה מפתיע כיצד החיים יכולים להשתנות ברגע.

אני מוצאת נחמה רבה בעבודה שלי, בהגהה ובדיקות התרגום של עלוני התרופות. למרבה מזלי, היקף העבודה בתחום רק מתגברת. אני מרגישה שיש לי מזל. אני שמחה על הקשר המקצועי עם עמיתי לעבודה, ושמחה כי גם בימים של שגרה זו עבודה שאני עושה מהבית. עבודה המותאמת לאורך החיים בעולם החדש הזה, ללא הגבולות, שאנשים נודדים ולא יודעים היכן ימצאו את עצמם בעוד שנתיים.

התחלתי בחודש האחרון לעקוב בעדיקות אחר הציוצים של הנשיא טראמפ. למעשה, הורדתי את טוויטר ופתחתי חשבון על מנת לעקוב אחר הנשיא. במקביל, אני עוקבת אחרי הקורה בפוליטיקה הישראלית (שמעולם לא הבנתי בה דבר וחצי דבר). טראמפ בעיני מרתק. הוא פרפורמר ענק, הוא מיישם בפועל מה שהרבה מומחים במדברים עליו בתחומי הפוליטיקה בעידן החדש: בניית מותג חזק, חזרה שוב ושוב על מסרים עד שהם הופכים לעובדה בראש של קהל אוהדיו. הוא אינו מתיימר לדעת הרבה, בעצם זה ידוע שהוא בור בנושאים רבים, כמו בתחומי בריאות ורפואה, אבל להקשיב לו מוביל מסיבת עיתונאים שבה הוא חוזר ואומר מסרים מעודדים, מחזקים, שיהיה בסדר, אנחנו ננצח, זו בהחלט חוויה מעניינת. ביחוד שאחריו לרוב עולה סן הנשיא לנאום, מייקל פנס, אשל מעביר מסר שקול יותר, ולא שוכח לסיים את הנאום שלו במילים: "together we will heal this land"

זה ברור שכל הקהל מחכה לדבר פיהם של היועצים הרפואיים, ד"ר טוני קאוצי וד"ר דברה. טראמפ מפגין את הגישה שלו לנשים בכך שלרופא הוא קורא ד"ר קאוצי, ולרופאה "דברה". הם מנחיתים על קהל העיתונאים מולם והאנשים שבבית את מלוא כובד המציאות. מבלי לייפות אותה.